הציור הוא אחת מנקודות השיפוט הראשונות בחיינו.

כבר מגיל קטן התגובות של הסביבה לקשקושים שלנו בולטות מאוד. ההורים מראים בגאווה ומעודדים. האחים הגדולים אומרים שהם מציירים טוב יותר, הילדים בגן משווים והציורים של כולם נתלים לעיני כל.

הציור הופך לנקודת שיפוטיות חשובה מאוד שהילד נמדד על פיה, ולעיתים זו נקודת השיפוט העיקרית. הציור הוא ויזואלי, מוצג לעיני כל, הוא חיצוני לילד וניתן להתייחסות בכל עת.

עמדה זו הופכת את הציור למרכזי מאוד בחייו של הילד - חלק מהילדים מרגישים מוצלחים וטובים בעמדת השיפוטיות הזו וחלק מרגישים צורך להתגונן ולהסתגר ממנה.

כאשר הילד מתבגר, לעיתים הוא מעדיף שלא להחצין את יכולות הציור שלו. ההמנעות בגיל קטן הופכת להמנעות בגיל מבוגר יותר, כאשר נמשכת התנצלות של ילד גם בגיל מבוגר. כאשר המבוגר הנמנע מצייר, הוא נאלץ להתמודד את הילד שבו שנזהר מלהשפט על סגנון ואופי הציור שלו.

כך אנחנו רואים מבוגרים מוצלחים ומצליחים שממשיכים להתנצל - מתוך הילד שבהם - על יכולות הציור. לעיתים הם אינם מתנצלים בשום תחום אחר, אך כאן עולה וחוזר הילד לנקודת השיפוטיות הראשונה שחווה.

​